<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ז'</h1>
<h2>דף סא:</h2>
והיכא שהפקיד גוי לישראל מעותיו כדי להלוותן ברבית לישראל חבירו אם מותר אם לאו, הרי כתבנו זה בחלק הראשון המדבר על ענין רבית קצוצה ואסורו מן התורה, כי י"א שדעתם נוטה לאיסור והביאו הירושלמי בשבוש, ודומה להם כי חולק עם הבבלי. ואינו נראה לנו כי יש לסמוך על גרסת התוספתא [פ"ה ה"ח] והגירסא היא חלוף ממה שכתבו הם ואינה חולקת כלל עם הבבלי. וכך היא הגירסא דתוספתא שנויה בדוקא בלא שבוש, תוספתא ישראל שאומר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, וגוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש, לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד. מעות של ישראל מופקדין ביד גוי אסור ללוות ממנו ברבית. פירוש, וזה הוא תולה מעותיו בגוי, ושל גוי המופקד ביד ישראל מותר ללוות ממנו ברבית, זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. ישראל שנעשה לגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, וגוי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. מזו התוספתא למדנו כי כל פקדון שהפקיד גוי לישראל מותר ללוות ממנו, ובלבד שיודע ללווה כי של גוים הם כדי לסלק ממנו מראית העין. ואע"פ שאמרו חכמים [שבת ס"ד ע"ב, ע"ז י"ב ע"א] כי כל מקום שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הכא כיון דאודעיה ללוה ולסהדי דגוי נינהו אזל ליה איסורא דמראית העין ושרי. ואע"פ שאין שליחות לגוי מכל מקום הישראל אינו יכול לקנות ממון הגוי וממונו של גוי הוא נקרא ואינו אלא כסרסורו של גוי ומותר, ובלבד שלא יאמר לו אני אלוה אותם לישראלים ברבית והרי הם באחריותי שאם יאבדו החובות שאני אתנם לך, שאם אמר לו כן נעשה הנפקד כלוה עכשו בשעה שקבלם והלווים ממנו הוא להם כמלוה ואסור. אבל אם אמר לו ישראל לישראל פלוני אלוה אותם עכשו ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת הפרעון אני אפרעם לך קרן ורבית הרי זה מותר מדין ערב, שהרי ערב חייב עצמו אם לא ימצאם ללוה ובדקבל עליו שלא לתבוע הערב תחלה שרי, כאן נמי מותר, שהרי אינו נעשה לוה עליהם עד שעה שיפסדו וההיא שעתא מאי דפרע לגוי קא תבע מיניה ושרי. אבל אם אמר לו תן לי ממונך ואלוה אותן לישראל ברבית ואם יפסדו החובות אחר שלוה אותן לישראל יהיה אותו הפסד לעצמך, אך אם יארע בהם שום תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם הרי הם לעצמי, ונמצא שיעמדו ביד ישראל באחריותו כדין שומר כל זמן שהם בעין, הרי זה מותר, דלא גרע מערב דמותר דבקבל מפני שאין חיובו בא עד שיבא האונס והתקלה בהן, ואין זה נקרא לוה בהן מעתה אלא שומר הוא נקרא עליהם, וכשיבא האונס עליהן מה לנו בכך, שהרי אין כאן עדין הלואה וכבר בא באונס עליהם ויכול הוא להתחייב בו ואין לנו בכך. ואע"ג דקתני בתוספתא זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור, לא קשיא ולא מידי, שכך ר"ל כל שהוא באחריות ישראל שלא קבלם הגוי במלוה אלא דרך שמירה אסור, כל שהוא באחריות הגוי שלא קבלם הישראל במלוה אלא דרך שמירה מותר. וההיא דבבלי שלנו דקתני [ב"מ ע"א ע"ב] דאסור מעות של גוי להלוותן לישראל חבירו ברבית עד שישא הגוי ויתן בידו ללוה השני או שיאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר, לאו קושיא היא, דהתם שבאו לידו של ישראל דרך הלואה ואין שליחות לגוי, הילכך איהו ניהו לוה ועכשו מלוה ואסור, אבל בירושלמי שדרך פקדון באו לידו אע"פ שמתחייב בו באונסין כדרך שאר שומרין אם יאנסו קודם הלואה אין לנו בכך ומותר, דא"כ דאסור לישמועינן בבלי שלנו גוי שהפקיד מעות בידו של ישראל ומצאו ישראל חבירו ואמר לו העלם לי ברבית דאסור וכ"ש גוי שהלוה מעות לישראל ברבית דאסור, אלא לאו ש"מ דרך פקדון שרי. וראיה לדבר ההיא דגרסינן בריש פרקא דאיזהו נשך [ס"א ע"ב] אני עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן ברבית. ופר"ש שאמר מעות אלו של גוי הן שהפקידן אצלי שאין בו אסור לפי מראית עיניו אלו היה כדברו, ואומר שהקב"ה שיודע כל נסתר פורע ממנו כשמכזב, אבל אם היה אמת כדבריו לא היה אסור בדבר, ומכאן ראיה לדבר. ואף לגורסין ביד גוי תרוייהו איתנהו. ואע"פ שאין לגרסתם ראיה לדברינו משם מ"מ הירושלמי ומה שפסקנו מספיק לנו להתיר.
אבל ישראל שהפקיד מעותיו לגוי והגוי אמר לו הניחם לי ואני לוה ממך ואני אלוה אותם לישראל חברך ברבית והרי הם באחריותי שאם יאבדו החובות אני אפרעם לך, הרי הגוי נעשה לוה מהן ומותר, דכי קא יהיב רבית מדידיה קא יהיב ליה, דאיהו הוה לוה דידיה והישראל לווים של גוים הם נקראים ושרי. אבל אם קבל אחריותם כשאר שומרים ואפילו חייב עצמו מאונסין לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין הואיל ולא נעשה לוה עליהם מעתה ואין הגוי נעשה שליח וממונו של ישראל הוא המתרבה ברבית שנותן חברו בממונו ואסור. וגירסת הרי"ף ז"ל דגריס תולה מעותיו (בגוי) [ביד גוי] מודה דאסור, דדוקא כשאומר הגוי שלי הן אומר שהוא מותר, הא אלו היה אומר לנו האמת כי מעות שהפקיד אצלו לישראל הן אע"פ שהן בידו של גוי אסור, ולפי שאינו אומר לנו האמת ונעשה מן האסור מותר הקב"ה נפרע ממנו. וכבר כתבנו זה בחלק הראשון שהוא אסור. וכתבו הצרפתים בשם רבינו יעקב ז"ל יכול אדם לקבל מעות מן הגוי כדי להלוותם לישראל ברבית אע"פ שקצץ לו בשכרו עשרה דינרים מכל מאה ומאה, ובלבד שיגיע הקרן לידו מן הלווים אע"פ שלא הרויח עמהם. ואין צ"ל שהוא מותר אם יאמר לו אתנם לך אע"פ שיגיע לי הפסד מן החובות מקרן וריוח, ובלבד שלא יתחייב לו הנפקד אפילו מן הקרן. וראייתו מההיא תוספתא [פ"ה ה"ח] דתניא גוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעות שלי ברבית מותר. פירוש, דלאו כספו הוא וגבי רבית כספך כתיב ביה דדריש כשאומר לו לישראל הילך שכרך, פירוש דלאו כספו הוא וגבי רבית כספך כתיב ביה פרט לכסף אחרים [ספרא פ' בהר]. ויש שהתירו אפילו יאמר לו הרובע שארויח עם הלווים תקח לך בשביל עמלך הרי זה מותר, ובלבד שלא יחייב עצמו כלום לא מקרן ולא מריוח, מפני שאין הוא נקרא מלוה כלל ובעל הבית הוא המלוה, וזה שנוטל הרובע אחר שאין שמו מלוה לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כסברתנו וזה טופס מה שכתב, תניא בתוספתא [שם] ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, וגוי שאמר לישראל הא לך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש, לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד, והיינו דאמרינן בריש פרקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי, כלומר שהוא אומר של גוים הם והרי הם שלו, כך פר"ש ז"ל, אלמא שרי. ורבינו הגדול כתב תולה מעותיו (בגוי) [ביד גוי], ותרויהו איתנהו. מעותיו של ישראל מופקדות אצל גוי מותר ללוות ממנו ברבית ושל הגוי המופקדות אצל ישראל אסור להלותם ברבית, זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור שבאחריות גוי מותר. כך היא הגרסא כתובה בנוסחאות, וטעותא היא, ואיפכא גרסינן מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי אסור וכו', וזהו תולה מעותיו ביד גוי, וכללא דקתני דוקא היא, כל שבאחריות ישראל אסור והיינו מעותיו של ישראל אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו. וסיפא דברייתא ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, וגוי שנעשה אפטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות ממנו ברבית. וכן מצאנוה בנסחאות ודוקא היא ממילא שמעינן [דהכי גרסינן לרישא] כדכתיבנא. והך סיפא קמ"ל שאף מפני מראית העין אינו אסור, דכ"ע ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפטרופוס או סנטר שלו. ור"ח ז"ל כתב לשון רישא דברייתא דתוספתא כמו שכתובה בנסחאות, וכתוב בסוף ישראל שמינהו גוי אפטרופוס אסור ללוות ממנו ברבית, וזה אי אפשר, ובתוספתא הכי תני תני ליה כדכתבינן, הילכך נקטינן לה כולה כדכתבינן לעיל. והוי יודע כי ר"ח ז"ל מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד, ובין שאמר כך ובין אנו שאמרנו כך לדבר [אחד] נתכונו. ואי ק"ל להך גירסא דילן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי. לא קשיא, כי אמרינן אין שליחות לגוי היכא שהלוה גוי לישראל ונתחייב באחריותן ואחר כך אמר לו תנם לישראל חברך, דמדינא לא נעשה אותו ישראל שהלוהו שליח של גוי והמקבל אינו זוכה בהן לגוי ומעות של ישראל הם והוא אומר לו ליתן רבית לגוי, אשתכח דהוא שקיל רביתא. ואפילו אמר לו תנם לו והפטר אסור, כדפרישית לעיל, דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא נתחייב לו זה בדיננו אסור. וי"א דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם על גבי קרקע לאו דוקא. אבל הכא אע"ג דאין שליחות לגוי זוזיה לא קני מאי עביד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא, הלכך מותר. והא דתניא הילך שכרך והלוה לי מעות ברבית מותר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד, אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור, שהרי הוא מרויח ברבית ישראל. ויש שמתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל. וכך נראה לי, ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
והיכא שהפקיד גוי לישראל מעותיו כדי להלוותן ברבית לישראל חבירו אם מותר אם לאו, הרי כתבנו זה בחלק הראשון המדבר על ענין רבית קצוצה ואסורו מן התורה, כי י"א שדעתם נוטה לאיסור והביאו הירושלמי בשבוש, ודומה להם כי חולק עם הבבלי. ואינו נראה לנו כי יש לסמוך על גרסת התוספתא [פ"ה ה"ח] והגירסא היא חלוף ממה שכתבו הם ואינה חולקת כלל עם הבבלי. וכך היא הגירסא דתוספתא שנויה בדוקא בלא שבוש, תוספתא ישראל שאומר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, וגוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש, לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד. מעות של ישראל מופקדין ביד גוי אסור ללוות ממנו ברבית. פירוש, וזה הוא תולה מעותיו בגוי, ושל גוי המופקד ביד ישראל מותר ללוות ממנו ברבית, זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. ישראל שנעשה לגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, וגוי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. מזו התוספתא למדנו כי כל פקדון שהפקיד גוי לישראל מותר ללוות ממנו, ובלבד שיודע ללווה כי של גוים הם כדי לסלק ממנו מראית העין. ואע"פ שאמרו חכמים [שבת ס"ד ע"ב, ע"ז י"ב ע"א] כי כל מקום שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הכא כיון דאודעיה ללוה ולסהדי דגוי נינהו אזל ליה איסורא דמראית העין ושרי. ואע"פ שאין שליחות לגוי מכל מקום הישראל אינו יכול לקנות ממון הגוי וממונו של גוי הוא נקרא ואינו אלא כסרסורו של גוי ומותר, ובלבד שלא יאמר לו אני אלוה אותם לישראלים ברבית והרי הם באחריותי שאם יאבדו החובות שאני אתנם לך, שאם אמר לו כן נעשה הנפקד כלוה עכשו בשעה שקבלם והלווים ממנו הוא להם כמלוה ואסור. אבל אם אמר לו ישראל לישראל פלוני אלוה אותם עכשו ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת הפרעון אני אפרעם לך קרן ורבית הרי זה מותר מדין ערב, שהרי ערב חייב עצמו אם לא ימצאם ללוה ובדקבל עליו שלא לתבוע הערב תחלה שרי, כאן נמי מותר, שהרי אינו נעשה לוה עליהם עד שעה שיפסדו וההיא שעתא מאי דפרע לגוי קא תבע מיניה ושרי. אבל אם אמר לו תן לי ממונך ואלוה אותן לישראל ברבית ואם יפסדו החובות אחר שלוה אותן לישראל יהיה אותו הפסד לעצמך, אך אם יארע בהם שום תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם הרי הם לעצמי, ונמצא שיעמדו ביד ישראל באחריותו כדין שומר כל זמן שהם בעין, הרי זה מותר, דלא גרע מערב דמותר דבקבל מפני שאין חיובו בא עד שיבא האונס והתקלה בהן, ואין זה נקרא לוה בהן מעתה אלא שומר הוא נקרא עליהם, וכשיבא האונס עליהן מה לנו בכך, שהרי אין כאן עדין הלואה וכבר בא באונס עליהם ויכול הוא להתחייב בו ואין לנו בכך. ואע"ג דקתני בתוספתא זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור, לא קשיא ולא מידי, שכך ר"ל כל שהוא באחריות ישראל שלא קבלם הגוי במלוה אלא דרך שמירה אסור, כל שהוא באחריות הגוי שלא קבלם הישראל במלוה אלא דרך שמירה מותר. וההיא דבבלי שלנו דקתני [ב"מ ע"א ע"ב] דאסור מעות של גוי להלוותן לישראל חבירו ברבית עד שישא הגוי ויתן בידו ללוה השני או שיאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר, לאו קושיא היא, דהתם שבאו לידו של ישראל דרך הלואה ואין שליחות לגוי, הילכך איהו ניהו לוה ועכשו מלוה ואסור, אבל בירושלמי שדרך פקדון באו לידו אע"פ שמתחייב בו באונסין כדרך שאר שומרין אם יאנסו קודם הלואה אין לנו בכך ומותר, דא"כ דאסור לישמועינן בבלי שלנו גוי שהפקיד מעות בידו של ישראל ומצאו ישראל חבירו ואמר לו העלם לי ברבית דאסור וכ"ש גוי שהלוה מעות לישראל ברבית דאסור, אלא לאו ש"מ דרך פקדון שרי. וראיה לדבר ההיא דגרסינן בריש פרקא דאיזהו נשך [ס"א ע"ב] אני עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן ברבית. ופר"ש שאמר מעות אלו של גוי הן שהפקידן אצלי שאין בו אסור לפי מראית עיניו אלו היה כדברו, ואומר שהקב"ה שיודע כל נסתר פורע ממנו כשמכזב, אבל אם היה אמת כדבריו לא היה אסור בדבר, ומכאן ראיה לדבר. ואף לגורסין ביד גוי תרוייהו איתנהו. ואע"פ שאין לגרסתם ראיה לדברינו משם מ"מ הירושלמי ומה שפסקנו מספיק לנו להתיר.
אבל ישראל שהפקיד מעותיו לגוי והגוי אמר לו הניחם לי ואני לוה ממך ואני אלוה אותם לישראל חברך ברבית והרי הם באחריותי שאם יאבדו החובות אני אפרעם לך, הרי הגוי נעשה לוה מהן ומותר, דכי קא יהיב רבית מדידיה קא יהיב ליה, דאיהו הוה לוה דידיה והישראל לווים של גוים הם נקראים ושרי. אבל אם קבל אחריותם כשאר שומרים ואפילו חייב עצמו מאונסין לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין הואיל ולא נעשה לוה עליהם מעתה ואין הגוי נעשה שליח וממונו של ישראל הוא המתרבה ברבית שנותן חברו בממונו ואסור. וגירסת הרי"ף ז"ל דגריס תולה מעותיו (בגוי) [ביד גוי] מודה דאסור, דדוקא כשאומר הגוי שלי הן אומר שהוא מותר, הא אלו היה אומר לנו האמת כי מעות שהפקיד אצלו לישראל הן אע"פ שהן בידו של גוי אסור, ולפי שאינו אומר לנו האמת ונעשה מן האסור מותר הקב"ה נפרע ממנו. וכבר כתבנו זה בחלק הראשון שהוא אסור. וכתבו הצרפתים בשם רבינו יעקב ז"ל יכול אדם לקבל מעות מן הגוי כדי להלוותם לישראל ברבית אע"פ שקצץ לו בשכרו עשרה דינרים מכל מאה ומאה, ובלבד שיגיע הקרן לידו מן הלווים אע"פ שלא הרויח עמהם. ואין צ"ל שהוא מותר אם יאמר לו אתנם לך אע"פ שיגיע לי הפסד מן החובות מקרן וריוח, ובלבד שלא יתחייב לו הנפקד אפילו מן הקרן. וראייתו מההיא תוספתא [פ"ה ה"ח] דתניא גוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעות שלי ברבית מותר. פירוש, דלאו כספו הוא וגבי רבית כספך כתיב ביה דדריש כשאומר לו לישראל הילך שכרך, פירוש דלאו כספו הוא וגבי רבית כספך כתיב ביה פרט לכסף אחרים [ספרא פ' בהר]. ויש שהתירו אפילו יאמר לו הרובע שארויח עם הלווים תקח לך בשביל עמלך הרי זה מותר, ובלבד שלא יחייב עצמו כלום לא מקרן ולא מריוח, מפני שאין הוא נקרא מלוה כלל ובעל הבית הוא המלוה, וזה שנוטל הרובע אחר שאין שמו מלוה לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כסברתנו וזה טופס מה שכתב, תניא בתוספתא [שם] ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, וגוי שאמר לישראל הא לך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש, לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד, והיינו דאמרינן בריש פרקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי, כלומר שהוא אומר של גוים הם והרי הם שלו, כך פר"ש ז"ל, אלמא שרי. ורבינו הגדול כתב תולה מעותיו (בגוי) [ביד גוי], ותרויהו איתנהו. מעותיו של ישראל מופקדות אצל גוי מותר ללוות ממנו ברבית ושל הגוי המופקדות אצל ישראל אסור להלותם ברבית, זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור שבאחריות גוי מותר. כך היא הגרסא כתובה בנוסחאות, וטעותא היא, ואיפכא גרסינן מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי אסור וכו', וזהו תולה מעותיו ביד גוי, וכללא דקתני דוקא היא, כל שבאחריות ישראל אסור והיינו מעותיו של ישראל אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו. וסיפא דברייתא ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, וגוי שנעשה אפטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות ממנו ברבית. וכן מצאנוה בנסחאות ודוקא היא ממילא שמעינן [דהכי גרסינן לרישא] כדכתיבנא. והך סיפא קמ"ל שאף מפני מראית העין אינו אסור, דכ"ע ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפטרופוס או סנטר שלו. ור"ח ז"ל כתב לשון רישא דברייתא דתוספתא כמו שכתובה בנסחאות, וכתוב בסוף ישראל שמינהו גוי אפטרופוס אסור ללוות ממנו ברבית, וזה אי אפשר, ובתוספתא הכי תני תני ליה כדכתבינן, הילכך נקטינן לה כולה כדכתבינן לעיל. והוי יודע כי ר"ח ז"ל מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד, ובין שאמר כך ובין אנו שאמרנו כך לדבר [אחד] נתכונו. ואי ק"ל להך גירסא דילן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי. לא קשיא, כי אמרינן אין שליחות לגוי היכא שהלוה גוי לישראל ונתחייב באחריותן ואחר כך אמר לו תנם לישראל חברך, דמדינא לא נעשה אותו ישראל שהלוהו שליח של גוי והמקבל אינו זוכה בהן לגוי ומעות של ישראל הם והוא אומר לו ליתן רבית לגוי, אשתכח דהוא שקיל רביתא. ואפילו אמר לו תנם לו והפטר אסור, כדפרישית לעיל, דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא נתחייב לו זה בדיננו אסור. וי"א דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם על גבי קרקע לאו דוקא. אבל הכא אע"ג דאין שליחות לגוי זוזיה לא קני מאי עביד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא, הלכך מותר. והא דתניא הילך שכרך והלוה לי מעות ברבית מותר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד, אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור, שהרי הוא מרויח ברבית ישראל. ויש שמתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל. וכך נראה לי, ע"כ.
